אחד המאפיינים הבולטים והפחות סימפטיים של תעשיית הפרסום בארץ הוא מחסור קשה וקבוע בעובדים טובים ומנוסים. לא חשוב כמה צעירים נלהבים נכנסים לענף מדי שנה, המצוקה לא באה על פתרונה.
למה זה קורה? במה שונה תעשיית הפרסום מתחומי עיסוק אחרים?
הסיבה הראשונה היא שכ-30% מהנכנסים לענף נפלטים ממנו תוך שנתיים. הם נפלטים כי הם מתפכחים מאשליות הזוהר או אם תרצו ממפגש הדימויים עם המציאות. למי שאיננו מצוי בענף הפרסום, נוצר דימוי של ענף זוהר ומדליק וכל הסיפורים, הסרטים והטלנובלות העוסקים בתעשיית הפרסום רק תורמים לליבוי הדימוי השגוי. דימוי של ענף שכל העבודה בו היא פלירטוט עם חבר'ה מגניבים, זריקת רעיונות בין כוס אספרסו אחת לשניה והתחכחות בשועי המשק. המציאות היא כמובן שונה לחלוטין. בעולם האמיתי העבודה היא תובענית, שוחקת, בסביבה תחרותית/אכזרית, לא מפרגנת ובעיקר כפוית טובה. לכן, רבים כל כך נפלטים מהענף ומחפשים להם עיסוקים יותר "אנושיים".
כיוון ש80% מהעוסקים בענף הן נשים ה"לוקות" בנטיה טבעית להרות ולהוליד ילדים וכיוון שה"וירוס" הזה תוקף כ-30% נוספים מהעוסקות, בתוך 4 שנים מכניסתן לעבודה, גם הן נפלטות, בעל כורחן, מהענף שאיננו מגלה סובלנות כלפי אמהות שצריכות להגיע הביתה, בשעה סבירה, כדי לטפל בעולליהן.
משרדי הפרסום תובעים מעובדיהם מחוייבות מוחלטת ובלתי מוגבלת בשעות. כל היממה. כל השבוע. כל השנה.
כך נותרנו עם 40% שנשארים בענף אבל גם הם לא לאורך זמן. כי חלומה הרטוב של כל פרסומאית הוא לעבור לצד של הלקוח (ולעשות לאחרות את מה שעושים לה) ומי שלא מצליחה בהגשמת החלום, ממילא נדחקת החוצה כשהיא מתקרבת לגיל 40. בגדול, אין במשרדי הפרסום שכירים מעל גיל 40.
והמעטים שישנם מרגישים כמו ההורים של עמיתיהם. כך שתוחלת החיים של עובד מוצלח מקרב ה40% שנותרים בענף, היא בממוצע 10 שנים. אינני מכיר אף מקצוע או תחום עיסוק ( חוץ מדוגמנות וכדורגל, אולי) המאופיינים בקריירה כל כך קצרה.
כתוצאה ממצב עניינים, עגום, זה:
א. נוצר מחסור קבוע בעובדים מנוסים
ב. הענף איננו מצליח לייצר נסיון מצטבר לאורך זמן.
חוץ מבעלי המשרדים, הנסיון המקסימלי של העובד הוא מינימלי. ובגלל שזהו ענף המקדש את הנעורים (רק בארץ) גם בעלי המשרדים, פורשים מפעילות בגיל 50.
התופעה המעוררת תמיהה היא חוסר האונים של משרדי הפרסום. במקום לטפח ולעודד עובדים וותיקים ולספק להם תנאי עבודה הולמים, כדי להפיק מהם את המירב, הם נדחקים החוצה הרבה לפני שהגיעו לשיאם.
מעניין שתעשיית הפרסום המקומית שלומדת כל כך הרבה מהתעשיה העולמית לא לומדת את סוד השימור והטיפוח של עובדים בוגרים, עתירי נסיון וידע ובמקום זה היא חייבת להמציא את עצמה מחדש כל הזמן. אני תמיד אוהב לספר על מנהל הקריאייטיב הממונה על תקציב אבקת הכביסה אריאל בארה"ב. האיש הוא בן 63, למעלה מ-20 שנה הוא אחראי על התקציב, אין איש בעולם המכיר את המותג, טוב ממנו ואף אחד לא מעלה על דעתו לוותר עליו.
בארץ זה לא יכול היה לקרות.
רק ביום בו יעבדו במשרדי הפרסום שלנו מבוגרים, בני חמישים פלוס לצד צעירים רעננים, תהיה לנו תעשיית פרסום בוגרת. עד אז היא תמיד תישאר תעשיית בוסר.
למה זה קורה? במה שונה תעשיית הפרסום מתחומי עיסוק אחרים?
הסיבה הראשונה היא שכ-30% מהנכנסים לענף נפלטים ממנו תוך שנתיים. הם נפלטים כי הם מתפכחים מאשליות הזוהר או אם תרצו ממפגש הדימויים עם המציאות. למי שאיננו מצוי בענף הפרסום, נוצר דימוי של ענף זוהר ומדליק וכל הסיפורים, הסרטים והטלנובלות העוסקים בתעשיית הפרסום רק תורמים לליבוי הדימוי השגוי. דימוי של ענף שכל העבודה בו היא פלירטוט עם חבר'ה מגניבים, זריקת רעיונות בין כוס אספרסו אחת לשניה והתחכחות בשועי המשק. המציאות היא כמובן שונה לחלוטין. בעולם האמיתי העבודה היא תובענית, שוחקת, בסביבה תחרותית/אכזרית, לא מפרגנת ובעיקר כפוית טובה. לכן, רבים כל כך נפלטים מהענף ומחפשים להם עיסוקים יותר "אנושיים".
כיוון ש80% מהעוסקים בענף הן נשים ה"לוקות" בנטיה טבעית להרות ולהוליד ילדים וכיוון שה"וירוס" הזה תוקף כ-30% נוספים מהעוסקות, בתוך 4 שנים מכניסתן לעבודה, גם הן נפלטות, בעל כורחן, מהענף שאיננו מגלה סובלנות כלפי אמהות שצריכות להגיע הביתה, בשעה סבירה, כדי לטפל בעולליהן.
משרדי הפרסום תובעים מעובדיהם מחוייבות מוחלטת ובלתי מוגבלת בשעות. כל היממה. כל השבוע. כל השנה.
כך נותרנו עם 40% שנשארים בענף אבל גם הם לא לאורך זמן. כי חלומה הרטוב של כל פרסומאית הוא לעבור לצד של הלקוח (ולעשות לאחרות את מה שעושים לה) ומי שלא מצליחה בהגשמת החלום, ממילא נדחקת החוצה כשהיא מתקרבת לגיל 40. בגדול, אין במשרדי הפרסום שכירים מעל גיל 40.
והמעטים שישנם מרגישים כמו ההורים של עמיתיהם. כך שתוחלת החיים של עובד מוצלח מקרב ה40% שנותרים בענף, היא בממוצע 10 שנים. אינני מכיר אף מקצוע או תחום עיסוק ( חוץ מדוגמנות וכדורגל, אולי) המאופיינים בקריירה כל כך קצרה.
כתוצאה ממצב עניינים, עגום, זה:
א. נוצר מחסור קבוע בעובדים מנוסים
ב. הענף איננו מצליח לייצר נסיון מצטבר לאורך זמן.
חוץ מבעלי המשרדים, הנסיון המקסימלי של העובד הוא מינימלי. ובגלל שזהו ענף המקדש את הנעורים (רק בארץ) גם בעלי המשרדים, פורשים מפעילות בגיל 50.
התופעה המעוררת תמיהה היא חוסר האונים של משרדי הפרסום. במקום לטפח ולעודד עובדים וותיקים ולספק להם תנאי עבודה הולמים, כדי להפיק מהם את המירב, הם נדחקים החוצה הרבה לפני שהגיעו לשיאם.
מעניין שתעשיית הפרסום המקומית שלומדת כל כך הרבה מהתעשיה העולמית לא לומדת את סוד השימור והטיפוח של עובדים בוגרים, עתירי נסיון וידע ובמקום זה היא חייבת להמציא את עצמה מחדש כל הזמן. אני תמיד אוהב לספר על מנהל הקריאייטיב הממונה על תקציב אבקת הכביסה אריאל בארה"ב. האיש הוא בן 63, למעלה מ-20 שנה הוא אחראי על התקציב, אין איש בעולם המכיר את המותג, טוב ממנו ואף אחד לא מעלה על דעתו לוותר עליו.
בארץ זה לא יכול היה לקרות.
רק ביום בו יעבדו במשרדי הפרסום שלנו מבוגרים, בני חמישים פלוס לצד צעירים רעננים, תהיה לנו תעשיית פרסום בוגרת. עד אז היא תמיד תישאר תעשיית בוסר.
עיקר העיסוק של ADMAN הוא התאמה בין עובדים למעסיקים ובין מעסיקים לעובדים בענפי הפרסום, השיווק והתקשורת, בכל קשת התפקידים והרמות.
גינגי פרידמן, מנכ"ל ADMAN משמש גם כיועץ לפרטיים ולחברות,
כמרצה באקדמיה וכמרצה אורח בפני ארגונים וחברות בנושאי שיווק, פרסום, מיתוג ומשאבי אנוש.
בעל טור קבוע ב-YNET מדור שיווק ופרסום.
www.adman.co.il
גינגי פרידמן, מנכ"ל ADMAN משמש גם כיועץ לפרטיים ולחברות,
כמרצה באקדמיה וכמרצה אורח בפני ארגונים וחברות בנושאי שיווק, פרסום, מיתוג ומשאבי אנוש.
בעל טור קבוע ב-YNET מדור שיווק ופרסום.
www.adman.co.il
